פ. גיירהאלטר: כן, תודה שהגעת. דיברנו קצת קודם. שנינו בוגרי Art Center College of Design. אני מכיר אנשים כמעט בכל המשרדים שבהם עבדת. שנינו גרים בלוס אנג’לס, ובכל זאת למדתי עליך ועל חברת המים שלך דרך Los Angeles Business Journal, שזו דרך די מוזרה להתחבר. אבל כשקראתי על Liquid Death, ידעתי שזה יהיה פרק פצצה. הרי כל כך קל לשחק במשחקי מילים עם מותג בנושא מוות, בעיקר כי היית חושב שמותגים כאלה נידונים למות עוד לפני שנולדו. אבל ספר לנו איך הפכתם למעין מותג המים ה”יהיר והממזרי”. זה מסלול מוזר לקחת. מתי הרעיון נולד?
מ. צ’סאריו: מעניין שאתה מזכיר את Arrogant Bastard. משהו שתמיד שמתי לב אליו הוא שבירת בוטיק, craft beer, איכשהו מצליחה לשבור כמעט את כל כללי המיתוג. ובו בזמן זו אחת הקטגוריות שאנשים הכי נלהבים לגביהן. כלומר, אנשים שאוהבים את בירות הבוטיק שלהם — ממש אוהבים אותן. אתה יכול למצוא בירות בשם Skull Crusher IPA או Arrogant Bastard Ale, כי הם יודעים שיש שוק ענק לקהל שלהם, שהוא לפחות בן 21. אז הם לא צריכים “לדלל” את עצמם בשביל לרַצות את כולם. תמיד היה איזה פקטור מגניב כזה בבירות בוטיק שהרגשתי שאין לו מתחרים בשום דבר אחר. וזה היה בעצם מקור ההשראה למותג ולאריזה של Liquid Death.
אני גדלתי כשניגנתי בלהקות פאנק רוק והבי מטאל מחוץ לפילדלפיה. ודווקא הסצנה הזאת היא המקום שבו נכנסתי לעולם הבריאות, תאמין או לא. ואני חושב שזה משהו שהמיינסטרים לא ממש ראה או הבין — שבעולם של הבי מטאל, פאנק רוק וכל זה, יש הרבה אנשים שאכפת להם מאוד מבריאות. אנחנו אוהבים להגיד שכנראה יש יותר טבעונים בהופעת הבי מטאל כבדה מאשר בהופעה של טיילור סוויפט.
בתוך עולם המטאל וההארדקור הייתה תת-תרבות קטנה שנקראה straight edge, שהייתה מאוד קולנית לגבי אי-שתייה ואי-סמים. זה לא בדיוק השוק שעליו בנינו את המותג, אבל זו רק דוגמה לכך שהתרבות הזאת דואגת לבריאות כבר 30 שנה. אבל אם מסתכלים על העולם, רואים שהוא כולו זז לכיוון בריא יותר. כל מותג חדש מדבר על בריאות. כל הדברים הלא-בריאים — משקאות קלים, למשל — נמצאים בירידה של בערך 13 שנה במכירות. גם בירה בירידה. יש המון נתונים שמראים ש-Gen Z והמילניאלס כבר לא חושבים שלהיות שיכור זה מגניב. מבחינתם זה פתטי ומביך.
אז כל העולם נע לכיוון של פחות אלכוהול, יותר בריאות, יותר נכונות לשלם קצת יותר עבור אפשרויות בריאות יותר, ויותר מודעות לקיימות. זה נהיה רחב ורחב יותר. אבל אם מסתכלים על תעשיית המזון הבריא, הם משווקים את המוצרים שלהם רק בטון אחד. הם כאילו מכוונים ללקוח הבריאותי הקלישאתי, ואני חושב שהם עושים הכללות גדולות סביב מה אנשים בריאים אוהבים. כאילו: “אה, אתה יודע, זה יוגה, זה השראה, אז נציג דוגמני כושר יפים בפרסומות שלנו, כי ככה אנשים ירצו לשתות את המוצר שלנו ולהיות בריאים — כי הם ירצו להיראות כמו האדם הבלתי אפשרי הזה.”
ואנחנו פשוט חושבים שזה בולשיט. במציאות, אם מסתכלים על מה אנשים באמת אוהבים — רוב האנשים לא יודעים ש-The Walking Dead היא לדעתי הסדרה השנייה או השלישית הכי פופולרית אצל נשים, סדרה על זומבים אוכלי-בשר. אבל לעולם לא תשמע מותג בריאות אומר: “אה, קהל היעד שלנו הוא נשים? בואו נעשה קמפיין שלם על זומבים.” זה פשוט לא יקרה, למרות שיש הוכחה שזה משהו שמבדר את הקבוצה הזו ושהן אוהבות.
אז אני חושב שזה מה שאנחנו עושים — אף פעם לא לקחת את עצמנו יותר מדי ברצינות. זה הפילטר הכי גדול של המותג שלנו. בכל דבר שאנחנו עושים, אני חושב שאנחנו רוצים שאנשים יבינו: “אה אוקיי, החבר’ה האלה לא באמת חושבים שמים הם דבר קשוח.” אנחנו בעצם צוחקים על 40 שנה של שיווק גרוע. אתה יודע, זה כאילו — וזה עדיין לא השתנה. המותגים הגדולים עדיין חושבים על מיתוג ושיווק כמעט כמו שחשבו עליהם בשנות ה-60.
אני מרגיש שהרף של מיתוג ושיווק כל כך נמוך — מבחינת כמה זה אמור להיות מבדר, כמה זה אמור להיות אותנטי — שאנשים יכולים לעשות כל מיני דברים גרועים וזה עדיין נראה כמו: “וואו, זה דווקא די טוב לעומת הזבל האחר שיש שם.” אבל אם באמת היית שופט את זה לפי סטנדרט של בידור… אני יודע שיש לך ספר על איך יוצרים מותג. מבחינתי, לנסות לכתוב ספר על איך עושים מותג גדול זה כמעט כמו לנסות לכתוב ספר על איך עושים סדרת טלוויזיה מצליחה. יש כל כך הרבה דברים שנכנסים לזה, שכמעט אי אפשר לצמצם את זה לנוסחה, למרות שהרבה אנשים מנסים.
והרבה פעמים, אנשים — אולי כי הם לא באים מרקע של שיווק — צריכים גם להבין איך בכלל מנהלים ומפעילים עסק. אין להם זמן להשקיע שבועות ושעות וימים בניואנסים של מותג ומה ייגע באנשים. אז אני חושב שבלב המותג שלנו יש הרצון לטשטש את הגבולות בין מותג לחברת בידור, ולהעמיד את כל מה שאנחנו עושים באותו סטנדרט שבו היית שופט סדרת טלוויזיה או סרט. כי בסופו של דבר, כשאתה מכניס דברים לפיד של אנשים ברשתות החברתיות, אתה לא מתחרה רק במותגי מים אחרים או בפרסומות אחרות — אתה מתחרה ביוטיוברים שעושים סרטונים מדהימים, מתפוצצים, סופר-מושכים. אתה מתחרה בטריילרים של סרטים. אני חושב שהרף כדי לגרום לאנשים בכלל להתעניין במה שאתה עושה הוא הרבה יותר גבוה ממה שרוב המותגים בכלל מדמיינים.
פ. גיירהאלטר: לגמרי. היה כל כך הרבה במה שאמרת עכשיו ואני מנסה לחזור לחלק מהמחשבות האלה. אחד הדברים שאמרת על לא לקחת את עצמך יותר מדי ברצינות — זה פשוט חוט שחוזר על עצמו אצל הרבה מהאורחים שלי בפודקאסט. יש לי פודקאסט על מיתוג, אבל כולם בעצם מדברים על להיות אנטי-מותג. ואני חושב שזה מה שכל כך מעניין בעידן של היום: לא, אין נוסחה. וגם בספר שלי אני בעצם מדבר רק על זה שסיפור הרקע שלך גדול יותר מהמוצר שלך, ושהכול קשור לאמונה, לעלות, לשקיפות ולסולידריות. וזו בדיוק הנוסחה שלקחת — פשוט אתה יודע את זה אינטואיטיבית כי באת מעולם השיווק, המיתוג והפרסום.
אבל אתה עושה את זה בצורה כל כך אותנטית, ואותנטיות היא מילה שנעשה בה שימוש יתר, במיוחד על ידי כל המשווקים הלא נכונים. אבל אני מתכוון לרעיון הזה של לא לשים זין, פשוט להיות אתה ולעשות את שלך, ולהיות שם כדי לתת ערך ובידור לשבט שלך — זה באמת מה שעושה מותג.
ציינת את הבעיה בכך שכל מותגי הבריאות והוולנס, במיוחד בריטייל, נשמעים אותו דבר. לפני כמה פרקים היה לי בפודקאסט אחד המשקיעים המוקדמים והמרכזיים של Beyond Meat. והם הבינו את אותו הדבר — כאילו, “לא, ההמבורגר הצמחוני שלנו לא צריך להיות תקוע באיזו פינה מסומנת של טבעוני-צמחוני. זה המבורגר שגברים אמיתיים יכולים להפוך על הגריל.” זה לא קשור לזה שאתה חייב להיות חתום בתוך איזו מיקרו-נישה מסוימת.
אבל בוא נדבר קצת על המיקרו-נישה הזו, כי אני חושב שזה היה מרתק כשקראתי על Liquid Death. בהתחלה הזדעזעתי, כי זה בכלל לא סגנון החיים שלי. ואמרתי: “אלוהים, עפים פה ראשים ויש דם, ולמה המים האלה מאוסטריה? משם אני בא, זה ממש לא מגניב. אני חייב להביא את הבחור הזה לתוכנית.” ואז ככל שקראתי יותר, וככל ששמעתי אותך מדבר על אורח החיים הזה של סטרייט-אדג’ ופאנק רוק — שלא הכרתי בכלל, למרות שאני חובב מוזיקה גדול — הבנתי שזה ממש אורח חיים, שכבר התחלת לדבר עליו. ואנשים כמו חברי להקות של Metallica, Fugazi, Bad Religion ואפילו J Mascis מ-Dinosaur Jr, שאני מאוד אוהב, הם כולם חלק מהתת-תת-תת-קבוצה הזאת.
ואני מאמין כל כך ברעיון שאם אתה הולך עם קבוצה שאתה מבין ממש לעומק — וזה מה שאתה עושה, כי נשמע שזה העולם שממנו באת — ואתה צולל לתוך זה, אתה יכול ליצור מוצר שידבר לקהל שלך בצורה אותנטית. אבל איך הקהל השתנה בשנה או בשנתיים האחרונות? כי אתם קיימים בערך שנה-שנתיים כמותג. ואיך אתה מבטיח שהמותג יישאר מוזר, חריג ומחובר לאורח החיים המסוים הזה, בלי להרגיש מזויף למרות ההצלחה שלו?
מ. צ’סאריו: זו שאלה טובה. אני חושב שזה בדיוק המקום שבו רוב המשווקים או המותגים טועים. כי לדעתי, כמו שאתה יודע, בצד הקריאטיבי אנחנו חושבים יותר רגשית ותרבותית. ואילו בצד העסקי אנשים נוטים לחשוב בצורה הרבה יותר רציונלית ולוגית. ומה שלא בהכרח רציונלי הוא שאם אתה משווק לקהל מאוד מאוד קטן בצורה מאוד אותנטית — זה לא אומר שרק הקהל הקטן הזה יתחבר לזה.
עם Liquid Death, בערך כל החלטה של המותג עברה דרך פילטר אחד שהצבתי: “האם סלייר היו חושבים שזה מגניב?” ולמרות שזה נשמע כמו פנייה מאוד צרה, נוצר סביב זה אפקט הילה עצום. ויש לנו אישה מבריטניה שאומרת: “אני שונאת מטאל אבל אני מתה על הדבר הזה.” וזה גרם לי לחשוב: אוקיי, איך אני מכמת את זה? מה זה בעצם? למה אני עושה ראשים כרותים ודם עף, קורא לזה Liquid Death, מאוד נאמן לעולם ההבי מטאל — אבל למה נשים מבוגרות ואנשים שלא אכפת להם בכלל ממטאל מתחברים לזה?
ומה שהגעתי אליו הוא כזה: כמו שאמרת, המילה אותנטיות קצת נשחקה ואנשים לא באמת יודעים מה היא אומרת או איך להשתמש בה נכון. אבל אני חושב שכולם יודעים שאנשים נעים היום הרחק מ-big food ו-big drink, ובכיוון של קטן, מקומי ו-craft. זה פשוט שינוי גדול שקרה בעשור האחרון. ואתה מתחיל לראות את כל המותגים הגדולים מנסים לחקות את המראה הזה של “קטן, עבודת יד”, שאנשים מוכנים לשלם עליו יותר ונמשכים אליו יותר מאשר למותגי-ענק המוניים.
אז כשמקדונלד’ס מתחילה לעשות דברים שנקראים artisan sandwiches ונראים כמו משהו משוק איכרים, אתה מבין שהדרך הישנה של “להיראות קטן” כבר לא באמת עובדת. אתה יכול להיכנס היום למכולת ולראות שקית ביף ג’רקי בלי לדעת אם זה באמת בא משוק איכרים או מאיזה תאגיד עצום. כבר אי אפשר לדעת, כי הגבולות היטשטשו לגמרי מבחינת הלוק והפיל.
אז האמונה שלי היא שב-2019, כשיש לך שתיים-שלוש שניות לגרום למישהו לגבש דעה על המוצר שלך, הדרך היחידה לתקשר מיד שזה קטן, שזה לא תאגיד גדול וחסר פנים — היא לעשות ולהגיד דברים שמותגים גדולים לעולם לא יעשו. אי אפשר יותר לעשות את זה דרך “אני אעצב את זה כאילו זה משוק איכרים ואנשים יחשבו שזה קטן.” זה כבר בכל מקום. אז הרף רק עלה — איך אתה מסמן מיידית שזה לא מותג ענק?
אני חושב שזה מה שאנשים מתחברים אליו. כשאנשים רואים פחית מים שנראית כמו בירה, שנקראת Liquid Death ויש עליה גולגולת, מיד הם מבינים: “זה לא קוקה-קולה, זה לא פפסי. יש בני אדם אמיתיים מאחורי המותג הזה, אולי כאלה שהייתי רוצה לשתות איתם בירה.”
אז מבחינת הקהל ואיך זה התפשט — אני פשוט שומר את זה מאוד מאוד נאמן לליבה הקטנה הזאת, וההילה פשוט ממשיכה לגדול הרבה מעבר לה. כי אנשים מגיבים לאותנטיות ולייחודיות של זה. זה משהו שהם לא באמת ראו קודם בתחום מוצרי הצריכה הארוזים.
פ. גיירהאלטר: וכדי לשחק רגע את פרקליט השטן — היום מאוד קשה, במיוחד עם בירות המיקרו הכי מגניבות, לדעת שהן באמת לא שייכות לקונגלומרטים הגדולים. כי הן מחליפות ידיים כל הזמן. זה נראה קצת כמו סיליקון ואלי — כל הזמן קונים, מוכרים, מתמחרים. ואני לא באמת יודע אם הבירה המגניבה עם הגולגולת לא שייכת בעצם לאחד משלושת הגדולים. ולמען האמת, גם עוד שנתיים מהיום אני לא אדע אם אתה כבר יושב על איזה אי ומכרת את הנשמה שלך לקוקה-קולה, ו-Liquid Death יושבת עכשיו אצל קוקה-קולה. כי אם יש כסף במשחק, הם יכניסו את עצמם למשחק. זה כבר לא משנה מה יש על הבקבוק או על הפחית. אז אני חושב שזה ממש חשוב להגן על הטריטוריה הזאת ולוודא שאנשים מבינים את זה. כי אני, כצרכן, כבר לא יודע. הרעיון הזה שאם יש גולגולת על משהו אז הוא לא יכול להיות שייך לגדולים — אני חושב שהוא משתנה. כי בסוף, כסף זה מה שמניע הכול.
מ. צ’סאריו: אני חושב שבגלל זה זה מעבר לגולגולת. עצם זה שהמותג נקרא Liquid Death — כשמישהו מנסה לחשוב על זה… אוקיי, אולי אני יכול לדמיין גולגולת שעוברת איכשהו דרך חדר ישיבות תאגידי ונכנסת למוצר אמיתי, אבל אף אחד לא באמת מאמין ש-Liquid Death עברה דרך חדר ישיבות תאגידי והפכה למוצר אמיתי.
עכשיו, אתה צודק — אם זה יגיע למצב שבו Liquid Death תהיה דבר ענק, ברור שכל הגדולים ינסו להרוויח מזה או להכניס את זה תחתיהם. אבל דבר אחד שהבנתי עם Liquid Death מההתחלה הוא שאנחנו תמיד נלחמים מול התחושה של אנשים שזה “לא באמת”. נכון? כשעליתי עם הרעיון בהתחלה — אוקיי, אני רוצה לעשות מותג מים שנראה כמו בירה, כי אני רוצה לקחת את הדבר הכי בריא שאפשר לשתות, שזה מים, ורוב האנשים לא שותים מספיק ממנו. אבל מים הפכו למשהו תועלתני. זה כאילו: “אוקיי, אני שותה מים אם אני בחדר כושר. אולי לפעמים בקיוביקל שלי.”
אבל זה לא משהו טבעי שמישהו יגיד: “אה, מה אתה שותה כשאתה יוצא לבר?” — “אה, מים בבקבוק.” זה לא קורה. או “מה אתה שותה במסיבה?” — “מים בבקבוק.” מים הפכו למשהו תועלתני, ומבחינת מותג והקשרי צריכה הם לא התקבלו במגוון הרחב של סיטואציות כמו סודה, בירה או אלכוהול. אז מה שאנחנו באמת מקווים לעשות הוא לשנות מתי אנשים שותים את הדבר הזה.
אנחנו יודעים שבברים, רוב האנשים נמצאים שם כדי להכיר אנשים או ליצור אינטראקציה. ויש נתונים שמראים שהסיבה שאנשים הולכים עם Guinness או Pabst Blue Ribbon או כל בירה אחרת, היא שהם מנסים לשדר משהו על עצמם בסביבה חברתית. הם רוצים משהו שפותח שיחה. ו-Liquid Death הולך ממש טוב בברים ובמקומות כאלה כי הוא ממש חתיכת שיחת פתיחה. אנשים רואים את זה ואומרים: “מה זה? רגע, זה מים? מה זאת אומרת שזה מים?” וזה פשוט מייצר שיחה, ואנשים נמשכים לזה.
אבל אני חושב שלקוקה-קולה ודומותיה יידרש המון כדי בכלל לקחת את הסיכון הזה, כי הן פשוט לא בנויות להבין או לבנות מותגים מתפתחים באמת. הן בנויות לתחזק מותגים שכבר עושים חצי מיליארד דולר או מיליארד דולר בשנה. הן לא יכולות לקבל החלטה בלי התהליך הישן של קבוצות מיקוד ובדיקות. ואם אתה מכניס את Liquid Death לתוך המערכת הישנה הזאת של קבוצת מיקוד — הוא לעולם לא יעבור. תשאל אנשים: “מה אתם חושבים על Liquid Death?” והם יגידו: “אה, זה טיפשי. זה מטומטם.” ואז זה לא יעבור, כי לא באמת נותנים לשוק לבדוק את זה.
אז אני חושב שיש לנו עוד דרך ארוכה עד שנגיע לרמת הצלחה עצומה כל כך שקוקה-קולה בכלל תשקול לקפוץ על זה. ובאותו שלב כבר נצטרך לקבל החלטה קשה: האם נותנים למישהו כזה לעזור להפיץ את זה ליותר אנשים? אבל עם מותג כמו Liquid Death, זה כמעט כולו מותג. אז אם מישהו כזה לא באמת יבין מה עושה את המותג למיוחד ולא ייתן שליטה קריאטיבית או כוח לשמור על המותג כמו שהוא — ואם הוא ינסה “לדלל” אותו — זה יכול להיות סוף המותג בן רגע.
וזה כבר קרה. זה קרה ל-Snapple. אתה זוכר את הפרסומות הישנות של Snapple? המקוריות, עם האישה מלונג איילנד? הן צולמו במצלמות לא משהו, אבל זה הרגיש מאוד אותנטי, כאילו זו באמת דמות אמיתית מלונג איילנד. וזה הפך למותג המשקאות הצומח הכי מהר אי פעם, ואז הוא נמכר ל-Quaker בכמה מיליארדי דולרים. וברגע שזה עבר ל-Quaker, הם הכניסו את המותג הקטן והמעולה הזה למערכת התאגידית ואמרו: “אוקיי, האישה הזאת לא מספיק מעוררת השראה. עכשיו כשאנחנו נהיה מותג גדול, אנחנו צריכים מישהי יותר aspirational, כי הדברים הקטנים שלכם כבר לא יעבדו בסקייל גדול. וגם צריך לצלם במצלמות טובות יותר, כי מה שעשיתם לא נראה מספיק מקצועי.”
והם שינו הכול. והם איבדו מיליארד או שניים בדולר בנתח שוק בתוך פחות משנתיים. אז הדברים האלה קורים, ואתה פשוט צריך להבין למה אתה נכנס.
פ. גיירהאלטר: כן, לגמרי. ואני חושב שמה שכנראה יקרה — וזה יהיה מאוד מעניין בשבילך לראות — זה שפתאום בבר תהיה עוד פחית מים שנראית כמו בירה, נכון? זה מה שיקרה. קוקה-קולות ייכנסו ויגידו: “אה, זה הגיוני. ילדים רוצים לשתות בירה בברים. אז עכשיו יש את הבחור הזה עם המים, אז בואו נעשה אותו דבר וניצור מותג מגניב לילדים.” ויש להם הפצה עצומה, ויש להם כוח עצום, אבל כמו שאמרת — לבנות מותג אותנטי כזה, זה כמעט בלתי אפשרי בשבילם. ואני רואה אותם נכשלים שוב ושוב. ובגלל זה מה שאתה עושה הוא ממש גאוני, כי הבנת שאתה יכול לבוא מאוד מאוד חזק, להיות נועז באופן לא סביר, ובכלל לא סביר — כי אתה יכול, ואתה חייב, נכון?
והשאלה שלי היא: איך ידעת שהקהל שלך… אז הנה הפאנקיסטים באים להופעה והם רואים את הפחית הגדולה של מים. איך ידעת שהם לא יגידו “יאללה, חרטא” על פחיות שנראות כמו בירת מטאל שמוכרות לנו מים בשני דולר? כלומר, זה היה יכול ללכת בקלות לשני הכיוונים, נכון? ובמילים שלך עצמך, אתה קורא לשיווק ומיתוג בולשיט באתר שלך. איך עובר הקו הדק הזה בין הומור, סרקזם, לבין חיבור עמוק? כלומר, בטח היית לפחות קצת לחוץ בשלב כלשהו.
מ. צ’סאריו: למען האמת, אף פעם לא ממש הייתי לחוץ מזה, כי אני חושב שבלב העניין… לפחות לפי ההבנה שלי, והסיבה שנמשכתי לפאנק רוק, למטאל ולעולם הזה, היא היכולת — בהיעדר מילה טובה יותר — להתעסק עם אנשים, להסתנן למקום שבו כביכול אתה לא אמור להיות. פאנק רוק לא באמת היה פאנק רוק כשמי שמכר אותו היו 20 אנשים בחדר. זה נהיה פאנק רוק כש-Iggy Pop עלה על במה גדולה, ואתה רואה את המטורף הזה מאבד את זה על הבמה ועושה דברים שאף אחד לא ראה קודם — ומוכר את זה לפרברים.
ואז יש זעזוע גדול של: “מה זו המוזיקה הזאת? זו מוזיקת השטן. זה רע.” והמתח הזה, של לשבש נורמות ותיקות שנוטות להיות מאוד מגבילות — אני חושב שזה בלב מה שפאנק רוק ותרבות נגד באמת הם. וידעתי ש-Liquid Death, להפוך את זה למוצר אמיתי — וזה לא קל, אתה יודע…
פ. גיירהאלטר: אה כן.
מ. צ’סאריו: אין הרבה… אני מרגיש שאם יש לך רעיון משבש או לא מקובל, מה שאתה אמור לעשות זה פשוט להקים להקה, ואז המוצר שלך הוא אלבומים. ככה אתה מכניס את הרעיון המשבש שלך לעולם. כאילו: “אה, אתה רוצה להיות משוגע? סבבה, תקים להקה, תקליט אלבום, תמכור את זה.” כי כל אחד יכול בערך לעשות את זה. אפשר למצוא אולפן, אפשר להקליט, יש ציוד ביתי, אתה יכול להוציא את הרעיון שלך החוצה.
אבל אם אתה רוצה לקחת רעיון משבש, עם אותו טון דיבור, ולהפוך אותו למוצר צריכה ארוז — ואתה צריך להבין איך אתה משיג את כל הכסף שצריך כדי לייצר אותו, איך בכלל מפעילים ייצור באוסטריה כדי להכין את הדבר הזה, ואיך בכלל מוכרים אותו, ומתמודדים עם המערכת של אמזון, משלוחים, מיסים — זה דורש סוג של חשיבה ומשאבים שלהרבה אנשים עם רעיונות פאנק-רוקיים, “פאק-יו”, אין גישה אליהם.
וזה בעצם מה שניסיתי לעשות: איך מעבירים מותג דרך מסלול הייסורים הזה של להקים מותג מוצרי צריכה — ועדיין שירגיש כאילו הוא בכלל לא שייך לעולם הזה? ופשוט ידעתי שאנשים יתחברו לזה. הם יגידו “וואו.” בלי קשר ל… אני חושב שגם היה חשוב מאוד להבהיר שהסרקזם מאוד כבד, שאנחנו לא לוקחים את עצמנו ברצינות. אנחנו לא באמת מנסים למתג מים כמשהו קשוח. מה שאנחנו יותר מנסים לעשות זה לצחוק על כל שיווק הנוער הקיצוני של משקאות אנרגיה.
כי בסופו של דבר, מה זה משקה אנרגיה? 95% מים, קצת בועות וקצת סוכר וקפאין. זה כל אותם דברים שיש בתה של סבתא שלי בבוקר. אבל אתה יכול לקרוא לזה Monster ולשים את זה בפחית עם סימן של טופר, ואז לשווק את זה לילדים כאילו: “היי, הכול פה אקשן ספורטס ואקסטרים.” והם לא עושים את זה בסרקזם. הם מאוד רציניים בעניין הזה של: “זה ימשוך ילדים כי זה אקסטרים, וזה מה שילדים אוהבים.” ואנחנו בעצם צוחקים על זה. כאילו: “אוקיי, אנחנו ננצח אתכם במשחק של עצמכם.”
אם כל שיווק הוא בעצם מין סיפור תיאטרלי סביב מוצר, אנחנו ניקח את שלנו לשלב הבא ונוודא שברור לכולם שזה תיאטרון, שזה כמו היאבקות מקצועית. זה בידור. ואנשים מכבדים בידור. כמו שאמרת, אנחנו תמיד מסתכלים על זה כעל נתינת ערך לאנשים. אם אנחנו מכניסים משהו לפיד שלך בפייסבוק, אנחנו רוצים שהוא יצחיק אותך. אנחנו רוצים שהוא יעשה משהו מעבר ל”תקנה את זה.” ואני חושב שבידור הוא הדרך הכי פשוטה להסביר מה זה אומר. כאילו, אנחנו אמורים לגרום לאנשים לצחוק, להפוך את זה לדבר הכי מצחיק שהם ראו כל היום, בכל פעם שאנחנו מוציאים משהו.
פ. גיירהאלטר: ובהמשך לזה, באתר שלכם אתם אומרים — ואני רק השליח פה — רוב המוצרים בתחום הבריאות והוולנס משווקים עם דוגמני כושר מעוררי השראה וסלבס מרוטשים. זין על זה. למה שמוצרים לא בריאים יהיו היחידים שיש להם רשות להיות רועשים, כיפיים ומוזרים? ובכלל, שיווק ומיתוג זה בולשיט. אז אנחנו ניקח את שלנו פחות ברצינות ונהנה יותר.
ועדיין, כמו שכבר דיברנו, מיתוג הוא הכול בשביל Liquid Death. ושם בדיוק הסרקזם נכנס. הוא קו החיים של “מותג המוות”. הוא הבסיס של כל המותג. אז אחרי כל מה שכבר שיתפת איתנו — מה מיתוג אומר לך? כי למילה branding יש טעם מאוד מאוד רע בפה, נכון? היא מרגישה מפוברקת, גדולה, לא אמיתית, לא אותנטית. אבל מבחינתי, מיתוג היום הוא מילה שונה לגמרי. אולי בכלל צריך למתג מחדש את המילה הזאת, כי היום היא משהו אחר לגמרי. אני חושב שהיא קשורה להרבה מהדברים שאתה מדבר עליהם, ואפשר ליישם את צורת החשיבה שלך כמעט על כל מותג — מטכנולוגיה ועד ריטייל, ועד בריאות. כי היסודות — אותנטיות, שקיפות, להבין את קהל הנישה שלך, לצלול פנימה, ליצור שבט — כל הדברים האלה רלוונטיים לכל דבר. אז מה מיתוג אומר לך היום?

מ. צ’סאריו: אני חושב שאתה מעלה נקודה מצוינת — שמיתוג באמת צריך מיתוג מחדש, במיוחד היום. כי מה ש-branding התכוון אליו כשנטבע המושג בשנות ה-50 וה-60, היה משהו אחר. מיתוג היה יותר קשור לזה שהיו מה, שלושה ערוצי טלוויזיה וכמה שלטי חוצות פה ושם. היית צריך עקביות כדי שאנשים יזכרו אותך. אולי הם ראו את הפרסומת שלך פעם אחת בערוץ 2, ואז לא פגשו את המותג שלך שוב במשך שבוע, אולי רק עברו ליד שלט חוצות אחד. והמותג היה צריך לקשר בין שני הדברים כדי שאנשים ידעו: “אה, זה המותג הזה. אה, זה המותג הזה.”
אבל זה כבר לא המצב. עם הרשתות החברתיות — אני אפילו לא יודע מה המספר — כמה מסרים פרסומיים אנחנו רואים ביום? אלפים על גבי אלפים. מיתוג הוא משהו אחר לגמרי היום. ואני תמיד חוזר לדוגמאות מתעשיית הבידור, כמו סדרות טלוויזיה וסרטים. אם היית צריך לשאול: “מהו המותג של סטיבן ספילברג?” זה נהיה הרבה יותר מורכב. אתה לא רוצה לצמצם אותו רק ל”מותג”. זה חזון. זה סוג של סיפור. זה מקום בעולם. זו נקודת מבט של בן אדם שנמצא מאחורי משהו.
הימים שבהם אפשר היה פשוט לחרטט אנשים, כאילו “אני רוצה שהמותג שלי יהיה משהו שבכלל לא קשור למה שאני באמת”, לדעתי הולכים ונעשים קשים יותר לביצוע. המותג שלך חייב להיות האנשים שמאחוריו. וכמו שכולם יודעים שספילברג עושה סרטי ספילברג — אם הוא פתאום ינסה לעשות, לא יודע, אופרת סבון, אולי הוא יכול, אבל זה לא יקבל את אותה הכרה עולמית כמו כשהוא פשוט הוא עצמו.
אז מבחינתי, מיתוג הוא פשוט להבהיר מאוד מי הם האנשים שמאחורי המותג שאליו אתה נותן את הכסף שלך. וזה בדיוק מה שזה אצלנו. בסופו של יום, אולי יהיו על המדף ארבע פחיות מים לידנו — אחת של Aquafina, שהם כבר הודיעו שינסו לבדוק בשנה הבאה, פחית משעממת נורא, נכון? Aquafina. ואולי עוד כמה אחרות. ובסוף, מה שאנחנו מקווים שיקרה, זה שכל התוכן שאנחנו מוציאים, כל המסרים שאנחנו מעבירים, מה שאנחנו עושים בשביל אנשים, איך אנחנו מדברים, איך אנחנו נשמעים, מה אנחנו מתקשרים על עצמנו — כל זה יגרום לכך שכאשר יש ארבעה מותגים על המדף, מישהו יגיד: “זה בסך הכול מים. אני לא באמת מאמין שאחד מהם טעים באופן דרמטי יותר מהאחרים. אז מבחינתי זה מגרש די שווה. אני רוצה לתת את ה-1.85 דולר שלי ל-Liquid Death, כי אני מעדיף לתת את הכסף שלי לחבר’ה האלה מאשר למים חסרי-הפנים האלה או למשהו הזה שמנסה משהו שאני לא ממש מבין.”
אני חושב שזה בעצם מה שאנחנו רוצים לעשות — להתחבר לאנשים ברמה שהם יגידו: “אני רוצה לתמוך בחברה הזאת ובאנשים האלה.” וזה הולך הרבה מעבר לתועלות הפונקציונליות של המוצר עצמו. כי כמעט בכל קטגוריית מוצרים, ההבדלים בין המותגים הם כמעט זניחים. אם היית נותן לאנשים טעימת עיוור בין Monster, RockStar ו-Red Bull, רובם כנראה לא היו מצליחים להבדיל. אבל בסוף, אנשים יעדיפו לתת את הכסף שלהם ל-Red Bull בגלל כל מה שהם עושים, בעוד אחרים יעדיפו לתת את הכסף ל-Monster או למישהו אחר.
פ. גיירהאלטר: כן. אני ואשתי, ברגע אחד של חוסר השראה, עשינו מבחן טעימת מים עיוור. אני חושב שהיו לנו אולי 12 סוגי מים, מ-Evian ועד מותג פרטי של Trader Joe’s, וכל סוג מים אפשרי. ובסוף המנצח היה איזה מותג זול כזה של החנות עצמה, מים זולים במיוחד, נכון? אז בוא נדבר קצת יותר על האנשים שמאחורי המותג. ברור שזה אתה, אבל גם נכנסו הרבה השקעות. נדמה לי שגייסת השקעות בסך 2.3 מיליון, אם אני זוכר נכון, אולי כבר יותר היום. וזה כשלעצמו מרשים, אבל עוד יותר מרשים כשאני מסתכל על השמות שהשקיעו ב-Liquid Death — ממייקל דובין של Dollar Shave Club, דרך ביז סטון, ממייסדי טוויטר, ועד Gary Vee, שאני חייב לציין שבטיסה של 10 וחצי שעות ללונדון התאפקתי לא לדבר איתו, למרות שישב — או יותר נכון ישן — ממש לידי. ואני מאוד גאה בזה שלא דיברתי איתו.
אבל אלה שחקנים כבדים, והם מבינים את הכוח של סיפור ושל ויראליות. מה גרם להם להשקיע בך? מה הייתה הסיבה ש-Gary Vee אמר: “היי מייק, אני מבין את זה. אני אשקיע בחברת מים בשם Liquid Death, עם ראשים כרותים ודם בכל מקום בפרסומת. זה נשמע לי הגיוני לגמרי. זה יהיה להיט.” ואני יודע שעבדת בחברה שלו, אבל מה הייתה ההחלטה של האנשים האלה, שאמרו: “לא, זו בדיוק הסיבה שאני מאמין בזה.”
מ. צ’סאריו: חלק מזה זה אני, כמובן — העובדה שעבדתי אצל גארי והוא הכיר אותי. הוא פשוט אמר: “אני אוהב אותך, מייק, ואני מאמין בזה.” אבל אני חושב שגארי, למשל, הוא אחד כזה שאין לו מטען רגשי לגבי מה זה הצלחה. אני חושב שהוא מטיף לזה כל הזמן. כאילו, אל תיתן לרגש להפריע לך ולומר: “אה, זה אולי פוגע בי”, או “זה לא מרגיש נכון”, כשיש סיכוי ממש טוב שזה יהיה עסק ממש ממש טוב.
ואני חושב שגם גארי מאוד מודע לכך שהרשתות החברתיות הן בעצם האינטרנט של היום. נדמה לי שיש לו אפילו פוסטר במשרד שאומר: “Social media is just a slang term for the current state of the internet.”
פ. גיירהאלטר: זה גדול. כן.
מ. צ’סאריו: כן. שם אנשים מקבלים היום את החדשות שלהם. שם הם מקבלים בידור. שם הם לומדים מה קורה. והוא פשוט מבין מה נדרש כדי להצליח בסביבה הזו של תרבות אינטרנט. כלומר, היום שום דבר כבר לא מצונזר, נכון? לילדים כבר לא אכפת מסלבריטאי קולנוע רגילים — עכשיו זה כוכבי יוטיוב. והיוטיוברים האלה לא מצונזרים, הם יכולים פחות או יותר לעשות מה שבא להם. הם לא חייבים להתאים לפורמטים מסוימים. אז התרבות של בידור ומה שקורה ברשתות החברתיות נמצאת היום במקום שבו צריך רמה מסוימת של בידור כדי באמת להצליח בעולם הזה ולהתחרות בצורות החדשות האלה של מדיה ובידור.
אני חושב שזה מה שהוא לגמרי הבין. הוא זיהה מיד שזה מותג שיכול להיות להיט מוחלט ברשתות החברתיות, וזה עומד בלב כמעט כל מה שאנחנו עושים היום כתרבות. אז הוא פשוט הבין את זה מייד. וכמובן שגם העובדה — ואני חושב שזה נכון לגבי רוב האנשים — שהם לא באמת ראו קודם שימוש במשהו מוזר, חצוף ומשוגע כדי לעשות משהו מאוד חיובי, כמו לגרום ליותר אנשים לשתות יותר מים, יותר פעמים.
ואני חושב שהשילוב בין שני הדברים האלה — זה בעצם ה-DNA של המותג שלנו. כי אם היינו רק Liquid Death, משוגעים, עם ראשים עפים, והיינו משקה אנרגיה — זה כמעט היה צפוי. היית אומר: “אה כן, הגיוני.” אבל העובדה שזה כל זה — ואלה מים, וזה מקדם חלופה לפלסטיק חד-פעמי, כי פחיות ניתנות למחזור אינסופי, והן בעצם אחד ממיכלי המשקאות הכי בני-קיימא כמעט בכל מדד — זה מאוד משמעותי. פלסטיק הוא בעיה ענקית כרגע, והוא הופך כמעט ל”טבק החדש”. אז קיימות ובריאות, ביחד עם חוצפה, מוזרות, אמנות עכשווית ותרבות אינטרנט — זה, לדעתי, מה שאנשים מגיבים אליו. הם יכולים להצדיק את זה לעצמם: “כן, אני יודע שזה משוגע וזה ויראלי, אבל מה שזה עושה הוא בעצם מאוד חיובי, וזה משהו שלא ממש ראינו קודם.”
פ. גיירהאלטר: כן, בהחלט. בהחלט. אני חושב שזה גרעין האמת במותג שלך שהוא סופר-סופר חשוב. ברגע שמתחילים לראות את התמונה הגדולה, ומה שאתה עושה בפועל הוא דבר מאוד חיובי

— זה נהדר. ובוא נדבר על זה רגע, כי כמו שאמרתי אני מאוסטריה, וגם המים שלכם מאוסטריה. בוא נדבר על איך זה משתלב בסיפור. כי איך אנחנו כצרכנים אמורים להרגיש לגבי מים שנשלחים מפיג’י, מאיסלנד או מאוסטריה? כי כמו שאמרת, אתם דווקא מותג עם מודעות סביבתית, נכון? אתם סומכים על כך שיש הרבה טבעונים בקהל היעד שלכם, ואתם משתמשים בפחיות במקום פלסטיק, שזה, כמו שציינת, נושא עצום. איך אתה מרגיש לגבי שינוע מים מעבר לים?
מ. צ’סאריו: הסיבה שאנחנו ממלאים ומקור המים שלנו באוסטריה היא שכאשר התחלתי לחפש איך לייצר את המותג — וזה קצת מתחיל להשתנות עכשיו — לא היה אפילו co-packer או bottler אחד בצפון אמריקה שיכול למלא מי מעיין לא מוגזים בפחיות. זה פשוט לא קיים.
פ. גיירהאלטר: וואו.
מ. צ’סאריו: מטורף. כי בעצם, הציוד שאתה צריך בשביל לפחית מוצר שאין בו גזים ואין בו חומר משמר, מאוד שונה מהציוד של 99.9% מהמוצרים בפחיות — שיש בהם או גזים או חומרים משמרים. אז רוב מפעלי הפחיות האלה לא היו מצוידים לזה. ואם אתה רוצה להשתמש במי מעיין ולא סתם במי ברז תעשייתיים — מה שרוב האנשים לא מבינים הוא ש-Smartwater, Aquafina, Dasani, Essentia, Lifewater — כולם בעצם מים עירוניים מטוהרים מהמפעל.
פ. גיירהאלטר: נכון. זה מעיף את המוח, כן.
מ. צ’סאריו: כן. אז ידענו שכמותג פרימיום — כי פחיות יקרות יותר מפלסטיק, כי זה מתכת, וזו גם הסיבה שפחיות דווקא משתלם למחזר — לאלומיניום ממוחזר יש ערך טוב, שחברת המחזור יכולה למכור ולהרוויח עליו, ביחס לעלות המחזור. פלסטיק לא כזה. בגלל שהאיכות של פלסטיק ממוחזר כל כך נמוכה, אי אפשר ממש למכור אותו ברווח. פעם היו מוכרים אותו לסין, אבל היום סין אומרת: “אנחנו לא רוצים יותר את הזבל הממוחזר שלכם.”
אז מה שקורה הרבה פעמים הוא שפלסטיק מגיע למתקן מחזור, ובמקום להשקיע כסף בטחינה ובמחזור שלו, פשוט שולחים אותו למטמנה, כי אף אחד לא יפשוט רגל רק כדי למחזר משהו לא רווחי. אלומיניום, בגלל ערך החומר הגבוה שלו, בעצם עוזר לסבסד את מחזור החומרים הזולים כמו פלסטיק וזכוכית, שלמוצר הממוחזר הסופי שלהם כמעט אין ערך למכירה מחדש.
אז כדי לקצר — ככה הגענו לאוסטריה: הבנו שאם אנחנו רוצים לעשות מי מעיין ולשים אותם בפחיות, אז קודם כול, אם ממלאים במקור עצמו — זה מה שאתה רוצה לעשות, כי לשנע מכליות מים ממעיין רחוק למפעל פחיות לא באמת הגיוני. אז רוב מותגי מי המעיין ממלאים במקור. וכל מקור מי מעיין בארה”ב — בטוח לא היו לו יכולות פחיות. אז מצאנו את המקום הזה באוסטריה, מחוץ לזלצבורג, טסנו לשם, פגשנו אותם. יש להם ארבעה מעיינות מינרליים פרטיים משלהם, והייתה להם כל יכולת הפחיות שהיינו צריכים. הייתי במשרדים של אפל ב-Culver City, והמשרדים של הממלאים האלה באוסטריה היו יותר יפים מהמשרדים של אפל.
פ. גיירהאלטר: אז היית חייב להגיד משהו נחמד על אוסטריה. דגתי מחמאה. אמרתי, טוב, כי באוסטריה יש את מי המעיין הכי טובים בעולם, אבל אתה כזה: “לא, הם פשוט היחידים שיכלו לבצע את זה.”
מ. צ’סאריו: כן, כלומר, אוסטריה זה המקום הכי יפה שהייתי בו בחיים.
פ. גיירהאלטר: יופי. הנה זה. עכשיו אתה רשאי לחזור לפודקאסט.
מ. צ’סאריו: אז כן, זה היה די אקראי… פשוט המשכתי להתקשר למפעלים, והם כל הזמן אמרו: “אה כן, לא, אנחנו לא עושים את זה. לא, אי אפשר.” היו גם אנשי מקצוע מהתעשייה שחקרו בשבילנו ואמרו: “לא, אף אחד לא יכול לעשות את זה.” אז בסוף מצאתי את המקום הזה באוסטריה. טסתי לשם, פגשתי אותם. הם יכלו לעשות את זה. מאוד אהבנו אותם. וכן, אוסטריה גם די מגניבה, כי רוב האנשים לא בהכרח שתו מים אוסטריים, וזה מין פרט מעניין וכיפי שיכול לעבוד עם המותג. אז אמרנו: יאללה, נלך על זה.
אבל למעשה אנחנו מעבירים את כל הייצור והפחיות שלנו, החל מהחודש הבא, לבריטיש קולומביה שבקנדה. כדי שלא נצטרך לשנע מים מעבר לאוקיינוס. זו דרך הרבה יותר קצרה.
פ. גיירהאלטר: זה מעולה. מזל טוב. זה מהלך גדול ואני שמח לשמוע את זה. אני חושב שזה עובד ממש טוב עם מה שאתם מנסים לעשות. אבל שוב, הנה עוד כדור עקום — מי היה חושב שבקבוק מים בפחית יהיה אחד האתגרים הגדולים במסע היזמי שלך? כזה: “מה? אי אפשר לעשות את זה? אני צריך לנסוע לאוסטריה?” אלה בדיוק הדברים שאנשים לא חושבים עליהם כשהם מתחילים עסק. הם אומרים: “טוב, זה נשמע הגיוני, בואו נעשה את זה.”
אנחנו צריכים להתחיל לסכם, אבל שאלה גדולה שאני אוהב לשאול את כל האורחים שלי היא: אם היית יכול לתאר את המותג שלך במילה אחת, ואני קורא לזה ה-DNA של המותג — מה הייתה המילה? אני יודע שזה לא “מוות”. אל תגיד לי “מוות”. זה לא מוות.
מ. צ’סאריו: לא, זה רצח.
פ. גיירהאלטר: יפה. בדיוק.
מ. צ’סאריו: זה מצחיק. אנחנו עובדים עכשיו עם כמה חברים שלנו — בעצם משתפים פעולה — כי עכשיו כשהעסק צומח ואני כבר לא יכול גם לנהל את העסק וגם לבצע את כל השיווק באותו זמן, אז התחלנו לעבוד עם סוכנות קריאייטיב שותפה שמנוהלת על ידי חבר שלי, מאט הית’. קוראים להם Party Land, ועבדנו איתם בדיוק על אותה שאלה. הם אמרו: “היי, אם היינו צריכים לזקק את המותג למילה אחת, מה היא הייתה?”
דיברנו על זה קצת, ועכשיו אנחנו נוחתים על המילה שובבות או ממזריות (mischief). אני חושב שזה באמת ה-DNA של המותג — ללחוץ על כפתורים, להיכנס למקומות שאתה לא אמור להיכנס אליהם, אבל הכול מתוך כיף, ומתוך עשייה חתרנית. תמיד לנסות להימנע מהדרך המסורתית לעשות דברים. במקום, נגיד, אם אנחנו רוצים להיות בפסטיבל מוזיקה, והפסטיבל רוצה לגבות ממך 80,000 דולר דמי חסות, ואתה משלם להם ואז מקבל את הזכות למכור להם מים שהם ימכרו בפסטיבל — ככה כל מותג אחר צריך לעשות את זה.
אנחנו נסתכל על זה ונשאל: אוקיי, איך אנחנו פותחים את הדלת האחורית עם לום ונכנסים בכל זאת? האם אנחנו ניגשים ללהקה הראשית שאנחנו חושבים שתאהב את המוצר, והם באמת עפים עליו, ואנחנו דואגים שיבקשו אותו לחדר האמנים, ואז כל שאר האמנים יקבלו גישה אליו? זו יותר שובבות.
איך אתה חותר? איך אתה עוקף את המודל של pay to play או את הדרך המסורתית שבה רוב המותגים כמו קוקה-קולה ואחרים חייבים לעבוד, כי פשוט אין להם את ה-fandom של מותג כמו שלנו — שיגרום לאנשים לצאת מגדרם בשבילך, להכניס אותך מהדלת האחורית, או מה שזה לא יהיה.
פ. גיירהאלטר: ובאמת, שובבות היא גם מילה נהדרת שאפשר ממש “להחזיק” כשלך. ואתם לגמרי יכולים לחיות אותה. במובן מסוים, זו גרסה קצת מדוללת של פאנק רוק, ואני חושב שזה עובד מצוין. טוב, יש לי עוד כל כך הרבה שאלות, אבל חייבים לסיים. למאזינים שהתאהבו עכשיו ב-Liquid Death — אמזון זה המקום ללכת אליו כדי לקבל טעימה, או שכדאי להירשם לניוזלטר שלכם? אגב, זה אחד הדברים האהובים עליי במותג שלכם. למאזינים שלי — הטקסט הקטן שמתחת לכפתור ההרשמה לניוזלטר, במקום טקסט GDPR היבש שכולם נבהלו ממנו ואמרו “אוי אלוהים, חייבים להיות compliant”, אצלכם כתוב: “בלחיצה על ‘התחל למכור את נשמתי’, אני מסכים לקבל מידע והצעות מ-Liquid Death, מכיוון שהם יהיו הבעלים של נשמתי לנצח.” אז אפשר לעשות את זה, למכור את הנשמה באתר. ללחוץ על הכפתור. או איפה עוד אפשר למצוא את המוצר שלכם כרגע?
מ. צ’סאריו: כן, אז אפשר לקנות באמזון או ישירות דרך האתר שלנו ב-liquiddeath.com. לגבי מכירת הנשמה — זה באמת אחד הדברים הכי פופולריים שלנו עכשיו. באתר שלנו אפשר חוקית למכור לנו את הנשמה שלך. יש מסמך משפטי אמיתי שעורך דין אמיתי ניסח. הוא ממלא אוטומטית את השם שלך וכל הפרטים, ואתה חותם עליו כמו DocuSign דיגיטלי. וזו הדרך היחידה להצטרף ל-Liquid Death Country Club — למכור את הנשמה שלך. ואז, ברגע שאתה חבר מועדון באתר, תקבל מארז VIP חינם בהזמנה הראשונה שלך.
פ. גיירהאלטר: ומכיוון שזה מסמך משפטי — אתם גם מפרטים מה אתם הולכים לעשות עם הנשמות של חברי השבט שלכם?
מ. צ’סאריו: לא, כתוב שם בעצם שאנחנו יכולים לעשות איתה מה שאנחנו רוצים.
פ. גיירהאלטר: זה די טוב. צריך להיות פודקאסט שלם רק על מה עשיתם עם הנשמה, ברגע שהמתים יתחילו להופיע במשרד שלכם. טוב, מייק, זה היה נהדר. אני מאוד מעריך את זה שפינית זמן מלוח זמנים עמוס, בדיוק בזמן שהמותג הצעיר שלך ממש ממריא. אז תודה רבה שהיית איתנו.
מ. צ’סאריו: כן, תודה שהזמנת אותי. היה כיף.